לפני כמה ימים, בשיחה עם לקוחה, היא אמרה לי:

"אני לא באמת בעלת עסק, אני 'עוסק פטור'."

ואז המשיכה:

"אבל אני מרגישה שאני עובדת כמו משוגעת… ועדיין לא מצליחה לעבור את ה־10,000 ש"ח בחודש."

והמשפט הזה – עצר אותי.

כי זה בדיוק העניין.

המילים שבהן אנחנו בוחרות לתאר את עצמנו –

מעצבות את הדרך שבה אנחנו פועלות,

ואפילו את התקרה הבלתי נראית שאנחנו מניחות מעל הראש שלנו.

אז בואי נפרק את זה רגע:

 

עצמאית / פרילנסרית –

עובדת לבד, קובעת את הלו"ז שלה, בוחרת לקוחות – אבל גם אחראית על הכול בעצמה.

ההכנסה שלה תלויה בזמן שהיא משקיעה. היא עובדת קשה – אבל קשה לגדול

.

חושבת קדימה. בונה תהליכים. מייצרת מערכת שיכולה לגדול גם בלעדיה,

היא לומדת לשווק, למכור, להוביל – ולאפשר לאחרים לעבוד יחד איתה,

בני אדם מקצועיים וכלי AI מתאימים כאחד

וההבדל?

 

מיינדסט.

 

וגבולות שהונחו מראש – בלי ששמנו לב.

 

העוסק הפטור מגביל את עצמו לתקרה חוקית של הכנסה.

אבל לפעמים – עוד הרבה לפני החוק – זו המחשבה שמגבילה אותנו:

"אני לא צריכה להרוויח יותר",

"אני לא מוכנה לקחת סיכון",

"מי אני שאנהל צוות?"

"אני רק עצמאית."

רק.

רק?

ואז קורה משהו יפה.

ברגע שאת אומרת "אני בעלת עסק",

משהו בתנוחה משתנה. בגב. בעיניים.

היא מתחילה לראות את עצמה אחרת.

וזה בדיוק הרגע שהמציאות משתנה.

אז אני שואלת אותך –

איך את מגדירה את עצמך?

והאם הגיע הזמן לשנות את זה?

אם את מרגישה שאת רוצה לגדול, אבל לא יודעת איך –

כתבי לי.

נקבע לשיחה קצרה (ולגמרי לא מחייבת),

ונראה אם הגיע הזמן לשבור את התקרה הזו אחת ולתמיד.

 

נ.ב.

שתפי את זה עם חברה שעדיין אומרת "אני רק עוסקת פטורה".

אולי היא לא יודעת, אבל היא כבר מזמן בעלת עסק?