ערב הדלקת נר שני הוא הזדמנות מצוינת לספר לכם מה עשיתי בערב הדלקת נר ראשון.
או במילים אחרות, איך מצאתי את עצמי בערב הדלקת נר ראשון של חנוכה, על הבמה במוזיאון הארץ בתל אביב?
כל מי שעשה פרויקט גמר באקדמיה יודע שהמנחה בפרויקט הוא… היא… מאד משמעותיים.
אז זכיתי להיות מאד משמעותית מאז הקורונה, מרגע שהתחלתי להנחות סטודנטים בבית הספר להנדסת תוכנה במכללת אפקה, בפרוייקטי הגמר.
טוב האמת היא שעייני היתה עליהם במסגרת הקורסים שהעברתי, אבל בתקופת הקורונה זה הפך להיות רשמי.
שני סטודנטים שהנחיתי, בחרו לפתח מוצר עבור חברה ציבורית.
כלומר, חוויה של עבודה מול לקוח אמיתי עם דרישות ברורות ובעיה אמיתית שצריך לפתור.
תענוג!
הם עבדו כל השנה והגישו את הפרויקט בקיץ האחרון.
ולמה בכלל אני מספרת לכם את זה?
דבר ראשון כי בא לי לחלוק את ההתרגשות שאחזה בי אתמול על הבמה.
Sharing is caring
ודבר שני, כי היו לי כמה תובנות שלדעתי ראויות לציון:
1. העבודה מול לקוח אמיתי שונה מעבודה על רעיון פרטי – את.ה עומד.ת כבר כסטודנט.ית מול חברה עם בעיה אמיתית ונדרש.ת לפתור אותה.
2. כשהגיע רגע המסירה, המחשבה של הסטודנטים היתה לשלוח לינק "ולשכוח". אבל לא בבית ספרי 
אצלי קובעים פגישה מסודרת עם הלקוח, עוברים יחד איתו על הפתרון מקצה לקצה, ומקבלים פידבק.
3. הלקוח היה מאד מרוצה, וישר חשבתי על הלינקדאין של הסטודנטים, וכמה זה יהיה פנטסטי עבורם להעלות לשם מכתב תודה מלקוח מכובד שכזה.
לרגע לא דמיינתי שאמצא את עצמי על הבמה מקבלת ביחד עם הסטודנטים האלה תעודה על פרויקט גמר מצטיין בבית הספר להנדסת תוכנה באפקה.
הסטודנטים שלי קיבלו בנוסף לתעודה גם מענק!
התרגשות או לא התרגשות?